על הכאב בימי המלחמה

הכאב העצום שצף כאן מייצר כל כך הרבה תנועות ושינויים.

ממש תחושה שהאדמה נפערת לשניים

והיא אכן נפערת, ואנחנו ביננו לבינה.

אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם כל זה, כל ניסיון שלי לעשות משהו עם הדברים מתגלה כאשליה.

האור שמגיח מהחושך מנצנץ מתוך הכאב

כאב שלא ניתן כבר להסתיר…

כאב שלמדנו להדחיק, לצמצם, לווסת, לעדן, לאכול בנימוס בפה סגור.

כאב תמיד היה פה, מלחמות זו המצאה ישנה עד כדי תהום

אבל השינוי שאני מרגישה בלב שלי הוא לא בכאב שצף

המהפכנות היא המקום שאנחנו לומדים שוב לעשות עבורו, הללויה.

זה לא קורה ברגע, אבל זה קורה לנו

מרגישים את זה?

ושינוי כזה, אין סוף לאדוות שהוא יביא

וכל פעם שמישהו עושה מקום לכאב שלו ליד מישהו אחר

זה פועם החוצה ונרקמת לה האנושיות שלנו בחזרה

הפגיעות והכנות מתגלות שוב כעוצמה

הציניות סביב הכאב לאט לאט מתפרקת ויוצאת מהאופנה

המרדף אחרי אשליית השלמות מתגלה

כבדיחת היזכרות שכולנו עוברים דרכה

כל אחד במסע חזרה שלו פנימה

ואני כבר כמה שבועות מתרוצצת סביב הכאב שלי...

מתנשפת כמו אחרי ריצה ארוכה

היה צריך ירח בצבע של עגבנייה בשמים בשביל שאקלוט את זה

ואעצור להרגיש את כל מה שקורה בשעה טובה

(תודה אלוהים על הסידור)

אולי יש פה מישהו שהתרוצץ יחד איתי בשבועות האחרונים?

כאן כדי להזכיר לנו

כאב צריך יחד

כאב זקוק למקום מנוחה

עם מי את.ה נושאת את הכאב שבפנים?

ואת השמחה? יש לך מקום לחלוק גם אותה?

את כל הדברים הנפלאים שמתגלים לך בזמן האינטיסיבי הזה?

את כוחות הנפש האדירים שהיו חבויים בך והיום מלמדים בתבונה יפייפיה כזו את הדרך?

שמ.ה לב לכל זה?

אני התזכורת שלך למצוא מקום

יש לי תחושה שאת.ה כבר יודעת איפה למצוא אותו

עומר שלגי